התחלות – הקדמה לתרגום החדש לספרה של מריה קנבל

בסוף 2021 ראה אור בהוצאת Routledge תרגום חדש ומקיף ל-"הניתוח האקטיבי", ספרה של מריה קנבל. אנטולי וסילייב, שנתן את תמיכתו ועידודו להוצאת הספר, שהעבודה עליו נמשכה כ-8 שנים, מצרף כאן את הקדמתו לספר. תרגם מאנגלית: בועז טרינקר

קורא יקר! אל נא תטרח בקריאת ההקדמה הזו, לך ישר ל-'הניתוח האקטיבי', הפוך את הדפים המיותרים האלה … לא, רגע, הקשב. זה היה לפני זמן כה רב, לפני זמן כה רב זה היה: בשנה 1968 בברית המועצות, ממש כמו בארצך שלך, הייתה נקודת מפנה. הארץ שלנו סיימה עם 'ההפשרה', והחלה ה-'דריכה במקום', תקופה אליה הבטנו בערגה במהלך הפרסטרוקיה. וכך היה, שב-1968, עשיתי את מבחני הכניסה ל-GITIS, אך במקום הקורס של אנטולי אפרוס – הוא בדיוק פוטר בעקבות ההפקה שלו של "שלוש אחיות" – הגשתי בקשה ללמוד תחת אנדריי פופוב, שחקן – שובב, עדין, יוצא דופן – ממש כפי שהיה בחיי היום-יום. אז קרה שהעומדת בראש החוג לבימוי, מריה אוסיפובנה קנבל, הייתה זו שבחנה אותי בראיון הקבלה לענייני בימוי. 'מדוע אתה רוצה להיות בתיאטרון?', 'מה הוא התיאטרון עבורך?'. 'זה כל חיי', השווצתי, ובבושת-פנים, ציינתי לעצמי – קלעתי בול לליבה.

בסוף הספר הזה תמצאו פרק על מיכאל צ'כוב מספרה של קנבל 'כל חיי'. זוהי מסה יוצאת דופן על התיאטרון, במיוחד העמודים לגבי תקופתו ברוסיה, יצירה מופלאה! התחלתי ללמוד את אמנות הבימוי תחת אנדריי פופוב. המחזור שלנו הורכב מקבוצה גדולה של סטודנטים, חופשיים במחשבתם, קשים לניהול. אז הם חילקו אותנו, את מה שכבר הספיק להפוך לאחווה-הדוקה, לשני חצאים – כדי למשול בנו, ואני, שחזיתי אסון ומחיתי בתוכי-תוכי, התיישבתי על ספסל הלימודים בכיתתה של הזקנה הקטנה. שנאתי כל דבר שהיה קשור בה, ובמיוחד את כל מי שהקיף אותה: מורי החדשים, בוגרי התואר הראשון ותלמידי המחזור-המסיים, הסילבוס, הקפדנות שלה ומה שלא תרצו. חלמתי על החופש שהם גזלו ממני. רציתי לעזוב את GITIS, ואני זוכר איך פעם, הלכתי במורד המדרגות וחלפתי על פני הפסל של לנין בניסיון לאזור את האומץ לפתוח את הדלת אל פארק עצי הצפצפה על מנת לשוב אל הים, הים שהותרתי מאחורי כדי להפוך לתלמיד לתיאטרון! תמיד איחרתי, התלבשתי כדי לזעזע, ובשלב מסוים אפילו עטיתי שרשרת-ברזל כחגורת-מכנסיים; הסתובבתי בז'קט עור קרוע, וזעמתי על שאני נאלץ לעשות את האימפרוביזציות המגוכחות האלה: אתה ציפור נודדת, ואתה – ציפור מבוייתת. לא רציתי להיות אווז! גם לא רציתי להיות תנין, או לקטוף פרחים ענוגים בשדה הענוג, או לחקות סוס צוהל, או את חיבוטיו של בעל שרומה – וכל זה בעקבות ההמצאות המתירניות של אנדריי פופוב…

"תמיד איחרתי, התלבשתי כדי לזעזע, ובשלב מסוים אפילו עטיתי שרשרת-ברזל כחגורת-מכנסיים; הסתובבתי בז'קט עור קרוע, וזעמתי על שאני נאלץ לעשות את האימפרוביזציות המגוכחות האלה: אתה ציפור נודדת, ואתה – ציפור מבוייתת. לא רציתי להיות אווז!"

משום שהתחלתי בראש הכיתה, הפכתי למנודה, בעוד שהבינוניות האפורה ניסתה לטפס לפסגה – היו בינינו כאלה חסרי כישרון, אך מעולם לא חשבתי על עצמי כאחד מהם. צללתי ללהיות האחרון בכיתה, ובתום השנה השנייה הרחקתי מ-GITIS עמדה בראש סדר העניים של אסיפת המחלקה. 'מה אתה חושב שאתה לובש?!', אמרה מריה קנבל, ופגעה ברגשותי. לבשתי צעיף משי שחור מעל מעיל העור המרוט שלי. 'אתה נראה כמו ספר! אין לך שום חוש ללבוש!'. אז מה? חלמתי על תינוי-אהבים על הבמה, בניתי מיטה, כיסיתי אותה בקטיפה כחולה כהה, וחברי לכיתה, בן ובת, יחפים (שזה כבר היה יותר מדי בשביל הטעם הסובייטי!), עקביהם ספונים אחד בשני בהדיקות, בכו וצחקו, אהבו אחד את השני בכפות ידיהם, ונפרדו לנצח עם הגבים שלהם. כמעט קיבלתי 'נכשל', אך מריה קנבל נלחמה עבורי בפגישת המחלקה כנגד זעמם של הפוריטניים הקומוניסטיים והשמרנים שטופי הזימה. התחלתי את שנתי השלישית.

הקדמות צריכות להיות קצרות, אך הסיפור של חיי כסטודנט היה ארוך, ומורתי והמאסטרית שלי בחנה את צייתנותי. התחלנו את שנתנו השלישית עם אטיודים המבוססים על "איבנוב" של צ'כוב. התחלתי לאהוב את צ'כוב באותה תקופה. ובמיוחד את "איבנוב" שלו, את עינוייו של המלט ממוסקבה, התאבדותו – הם תאמו היטב את התקפי ההיפוכונדריה שלי. האטיודים, כפי שלומדו על ידי קנבל, הצריכו ריכוז אמנותי כמו גם – וזה עדיין לא היה נהיר לי – איזשהו סוג של גישה מדעית ומקצועית, שהחזירה אותי לימי המאושרים במחלקה לכימיה באוניברסיטה, והכל החל ליצור דפוס מדוייק, בעל כללים ותחביר, בו-בזמן שנותר חופשי ואימפרוביזציוני. קשה לי לזכור עתה אם הייתי מוצלח כשחקן באטיודים שלי, סביר להניח שלא, עדיין לא; לקח לי שנה ללמוד להיות אורגני על הבמה. עבורי תגלית אמיתית על הבמה הייתה הרגע שבו הבנתי לפתע שאני נמצא על הבמה ולא עושה כלום, וזו התגלתה כפעולה הבימתית האמיתית.

כתלמיד בימוי התאהבתי באטיודים בשנתי הראשונה תחת פופוב, אך היה זה תחת מריה קנבל שלמדתי את המיומנות של כיצד לשלוט בטכניקה וליישם אותה. לפתע מהות האמנות התיאטרון, כיצד המהות הזו מתגשמת, ומי היה נושא האמת שלה, התגלו לי – הבמאי – דרך התנסותי כשחקן; סודות הבימוי התגלו לי אף הם דרך אמנותו של המשחק. במהלך שנת המחאה שלי הייתי מלא עוקצנות וארס. היה לי ספר קטן מאת מ.א. קנבל בשם 'המילה בעבודתו האמנותית של השחקן'. מחקתי את ה-ק' וכתבתי מ' במקומה, והפכתי אותה ל-מ.א. מבל, והתלוצצתי, 'קנבל – למען ההמונים', על משקל 'מבל (ריהוט, Mebel ברוסית) – למען ההמונים'. בעמוד השער, תוך זיוף כתב היד שלה, כתבתי הקדשה: 'טוליה, תהיה ילד טוב. מורתך'. חתמתי: מ.א. מבל. עתה, בניסיון לאחות את גאוותי שנפגעה, השקעתי במיוחד באטיודים שלי, אך קורא יקר, הטוב מכל עתיד היה עדיין לבוא! כשמחיתי על שימושה של המחלקה"בת'מות הכפריות" והתגוננתי מהתקפותיה – היא הקימה עגלת-חקלאים על הבמה, יצרה צללים של עלעלים, או חיקתה את הרוח ואת נקישת פרסות הסוס – הייתי אך ילד קטן של התיאטרון. עתה התבגרתי.

בפברואר של שנתי השלישית, בביתה של קנבל, קראתי לה את העיבוד שלי ל-'שדים' של דוסטויבסקי, במשך חמש שעות תמימות. קנבל האזינה, מבלי אף סימן לשיעמום או תשישות על פניה. רציתי לבצע את 'שדים' עם חברי-לכיתה, אך סיפורי האישי קיבל תפנית שונה, הרחק מהתיאור המזוויע של החיים ברוסיה. המחזה שנבחר לאטיודים שלנו היה "אגדות מרובע ארבאט" של מחזאי סובייטי בשם אלכסיי ארבוזוב, שאת עבודתו הכרתי היטב ואהבתי. למבחן הקבלה שלי, פיתחתי קטע מתוך המחזה שלו "מרט, יקירי האומלל". מאושר, התחלתי לעבוד עבור עצמי על סצינות מתוך "אגדות", כשלפתע קנבל מינתה אותי לראש המחזור והפקידה אותי על בימוי הקומדיה עם חברי לכיתה. זה לא היה משהו שמישהו היה יכול לצפות. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראש הקורס יצאה מבימוי הפקה שהייתה רשומה בסילבוס של המחלקה לבימוי, והציעה את התפקיד לתלמיד לבימוי. במשך כמעט שנה הייתי למעשה אחראי הן על הפדגוגיה והן על הבימוי.

בהודיה למורתי, בהודיה לכל מי שלקח חלק בהנגשת הספר הזה לקהל דובר האנגלית. אני שמח על שהוראתה של מורתי נמצאת עתה בידיכם. קרא, קורא. למד, תלמיד.אנטולי וסילייב